שאיע נ' הראל חב' לביטוח בע"מ

פסק דין

עניינה של התביעה שבפניי בתאונת דרכים מיום 15.7.08, בה הייתה מעורבת התובעת, ילידת 1.1.64, כנהגת ברכבה, בדרכה מעבודתה הביתה. הנתבעת היא חברת הביטוח שביטחה את רכב התובעת.

אין מחלוקת כי לא מדובר בתאונה קשה והתובעת גם העידה כי מאחר ולא נגרם כל נזק לרכבה וכן לרכב הפוגע, לא החליפו הצדדים אף פרטים במקום. חרף האמור, לא הסתייעה פשרה בין הצדדים וזאת בנסיבות בהן נקבעו לתובעת בתחילה 10% נכות במסגרת הועדה הרפואית לעררים במל"ל, אך לאחר שבית המשפט קיבל בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, קבע המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר השרוני, כי נותרו לתובעת רק 2.5% נכות.

בין הצדדים נפלה מחלוקת באשר לשאלה מה מאותן קביעות היא הקביעה המחייבת וזאת בשים לב לאמור בהחלטה שניתנה, עת התקבלה בקשת הנתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור.

אף שאתייחס להלן בקצרה למחלוקת שנפלה בין הצדדים אקדים המאוחר ואציין כי לטעמי אין לה נפקות רבה - מקום בו התרשמתי כי ככל שנותרה נכות לתובעת, משמעותה התפקודית זעירה.

התובעת, ראש ענף חוליה במדור עצמאיים במס הכנסה בירושלים, טוענת בתביעתה כי עקב התאונה פנתה לקבלת טיפול רפואי במוקד ט.ר.ם ובהמשך במסגרת קופת החולים. עוד נטען כי היא אובחנה כסובלת מחבלה מסוג "צליפת שוט" וממילא ביקשה כי ימונה מומחה מטעם בית משפט לקביעת נכותה האורטופדית. עוד בטרם נדונה אותה בקשה, נקבעה נכות התובעת במל"ל וזאת בהיות התאונה תאונת עבודה.

ההליכים והקביעות במל"ל:

מעיון במסמכי המל"ל (ראה מסמכים שצורפו לתגובת התובעת מיום 16.11.10) - עולה כי בתחילה נקבע במל"ל שלא נותרה לתובעת כל נכות. על החלטה זו הגישה התובעת ערר בפני הוועדה הרפואית לעררים (להלן: "ועדת הערר"). ועדת הערר החליטה ביום 27.10.09 כי נותרו 10% נכות, בגין פגיעה בצוואר התובעת וזאת בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות") עת נתנה הוועדה את החלטתה, הונחו בפניה חוות דעת של ד"ר ליבני, דו"ח ט.ר.ם ובדיקת C.T מיום 31.7.08.

הבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור וההחלטות בעקבותיה:

הנתבעת הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת הערר. בבקשה זו הפנתה לסריקה טומוגרפית מיום 30.8.99, בדיקת רנטגן מיום 10.8.03 אשר בה התייחסות לעמוד שדרה צווארי ובדיקת C.T מיום 26.6.06. הנתבעת הפנתה לכך שמסמכים אלה לא עמדו לפני וועדות המל"ל וקיימת סבירות גבוהה שתלונות התובעת לאחר התאונה, יסודן במצב רפואי קודם. התובעת טענה מנגד כי הסריקה מיום 30.8.99 נוגעת לעמוד שדרה מותני ובדין לא הייתה התייחסות אליה. לא רק שבמקרה דנן לא מדובר על פגיעה בגב תחתון אלא פגיעה בצוואר, אלא גם אותה סריקה, הייתה מוכרת לוועדה הרפואית בהיותה קשורה לתאונת עבודה קודמת. אותן טענות הועלו ביחס לבדיקת ה- C.T מיום 26.6.06. באשר לבדיקת הרנטגן מיום 10.8.03 - נטען כי הממצאים הנוגעים לעמוד השדרה הצווארי הם זעירים ולא משמעותיים, ניווניים באופיים שנמצאים בדרך הטבע אצל כל אדם, בגילה של התובעת. נטען כי מאחר ואין תיעוד רפואי על תלונות קודמות לגבי הצוואר, או הפניה ספציפית לצילום צווארי (ב"כ התובעת הפנה לכך שבדיקת הרנטגן מיום 10.8.03 - נגעה לכל אורך עמוד השדרה, לרבות החלק התחתון ולא הייתה התמקדות בצוואר) - הרי שאין מקום להיעתר לבקשה.

בהחלטה מיום 24.11.10 נקבע שיש מקום לקבל את הבקשה ולהתיר הבאת ראיות לסתור. בהחלטה נאמר כי אין מחלוקת שלפני וועדת המל"ל לא היה החומר הרפואי באשר למצב הקודם. מאחר והיה דמיון בין תוצאות הבדיקה מיום 10.8.03 (אשר צורפה כאמור לתגובת התובעת מיום 16.11.10) לבין תוצאות הבדיקה לאחר התאונה, מיום 31.7.08 (אשר צורפה לכתב התביעה) - נקבע כי די גם בכך שהבדיקה מיום 10.8.03 לא הייתה לפני הוועדה, כדי ללמד שקיים סיכוי ממשי כי חלק מהפגיעה, יסודה במצב רפואי קודם. נקבע כי מאחר והוועדה לא הייתה מודעת לאותה בדיקה קודמת, יש מקום שמומחה מטעם בית המשפט הוא שיקבע האם מדובר בפגיעה קודמת או בפגיעה חדשה מהתאונה דנן (בין במלואה בין בחלקה). לנוכח המחלוקת באשר לשתי הבדיקות האחרות (השאלה האם הן רלוונטיות לפגיעה בצוואר) - נקבע עוד, כי מאחר וממונה מומחה מטעם בית משפט, ממילא הוא גם שיבדוק את הרלוונטיות של אותן הבדיקות. במקביל למתן אותה החלטה ניתנה החלטה נוספות מכוחה מונה ד"ר אמיר השרוני כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה.

התובעת בחרה להגיש רע"א על ההחלטה מיום 24.11.10 אך כב' השופט רומנוב לא קיבל את בקשתה. החלטת ערכאת הערעור ניתנה ביום 1.2.11 במסגרת רע"א 21609-12-10. עיון בטעמי ההחלטה מעלה כי ערכאת הערעור סברה שאין מקום להידרש לערעור על ההחלטה שניתנה וזאת בטרם הסתיים הדיון בבית משפט השלום - במתן פסק דין.

קביעות ד"ר השרוני:

בחוות הדעת של ד"ר השרוני, תחת הכותרת "עבר רפואי ורקע רלוונטי", כותב המומחה כי התובעת טוענת שעובר לתאונה לא סבלה מבעיות בצוואר. עם זאת, הוא ציין תאונת דרכים משנת 2003, אשר במסגרתה נפגעה התובעת בגב תחתון. תחת כותרת נוספת: "הדמיה ובדיקות שהוצגו", ציין המומחה את בדיקת ה- C.T צווארי מיום 31.7.08, בדיקת C.T עמוד שדרה מותני מיום 30.8.99 ומכתב פיזיותרפיה מיום 15.3.11. על אף שכאמור עמדה ביסוד המינוי - אי בהירות לגבי משמעות בדיקת רנטגן מיום 10.8.03, זו אינה מוזכרת בהדמיות שהוצגו למומחה, על אף שאין מחלוקת שהיא נכללה בחומר שהועבר אליו (בעניין זה ראה דברי הצדדים בעמ' 9, שורה 15). המומחה בדק את התובעת ומצא הגבלה קלה מאד בטווחי תנועות הצוואר. הוא ציין כי הבדיקה הנוירולוגית תקינה וכן כתב: "בדיקות הדמיה מצביעות על בלטי דיסק מרובים בעמוד השדרה הצווארי כולל שחיקת דיסקים בצוואר", על יסוד האמור קבע במסקנותיו כי לאור תלונות הנבדקת (על כאב בצוואר עם הקרנת כאב לכתף שמאל ולשתי הידיים וכן סחרחורות וכאבי צוואר), "הממצאים בבדיקה הגופנית ובבדיקות ההדמיה" - המלצתו היא להכיר ב- 2.5% נכות. נכות זו נקבעה על בסיס אותו סעיף בו נעשה שימוש בועדת הערר, אם כי באופן חלקי. המומחה המליץ עוד להכיר בנכות זמנית מלאה למשך שישה שבועות.

בסמוך לאחר קבלת חוות הדעת הגישה התובעת בקשה לקבוע כי הנכות על פי דין לא נסתרה. נטען כי ביסוד המינוי של ד"ר השרוני עמדה שאלת המצב הרפואי הקודם ולא מתן אפשרות להערכה חדשה ושונה של הנכות. מאחר ובחוות הדעת לא ייחס המומחה דבר למצב רפואי קודם, נטען כי ממילא לא נסתרה קביעת וועדת הערר ויש להמשיך ולדון בתיק בהתאם לקביעה שבזו. אעיר כי בבקשה זו לא ניתנה הכרעה, מאחר והצדדים הסכימו באותו שלב על הגשת תחשיבי נזק. יודגש כי מי מהצדדים לא פנה אל המומחה בשאלות הבהרה וזאת הן בכלל והן בפרט באשר לבדיקה מיום 10.8.03. כמו כן, המומחה לא זומן להיחקר בבית המשפט.

ראיות הצדדים:

התובעת הסתפקה בתצהירה, בו תיארה כי ביום התאונה יצאה ממקום עבודתה במס הכנסה לכיוון ביתה בפסגת זאב. בשדרות הרצל, פינת קריית משה, עת עמדה ברמזור אדום פגע ברכבה מאחור רכב סיטרואן. מאחר ובסמוך לתאונה חשבה שהמכה לא חמורה, היא לא החליפה פרטים עם בעל הרכב הפוגע, אך רשמה את מספר הרישוי שלו. מאוחר יותר בררה במשטרה ונאמר לה כי מדובר ברכב של מלון ריג'נסי. בעת התאונה נהגה כאמור התובעת ברכב המבוטח על ידי הנתבעת. כנגד הכחשת הנתבעת את אירוע התאונה כשלעצמו, הצהירה התובעת כי ילנה גולצין, עובדת מס הכנסה, נהגה בסמוך והייתה עדה לתאונה. ילנה אף יצאה מרכבה לוודא שהכול כשורה עם התובעת (יוער כי כיום אין עוד מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם אירוע התאונה וחובת הנתבעת לפצות הנזק שנגרם).

בהיות התאונה, תאונת עבודה המוכרת במל"ל, אושרו לתובעת ימי מחלה בגינם קיבלה דמי פגיעה עד ליום 4.9.08. התובעת הצהירה כי נעדרה עד ליום 7.9.08. העתק תעודת ט.ר.ם ואישור המל"ל צורפו וסומנו ב'. מאישור המל"ל עולה כי אושרו לתובעת סה"כ 51 ימים ודמי הפגיעה בסך 7,632 ₪ הועברו למעבידה. התובעת טענה כי המשיכה לסבול כאבים בצוואר ובראש, גם לאחר שחזרה לעבודתה והחלה בטיפולי פיזיותרפיה, בתקווה לשפר את המצב. התובעת ביצעה טיפולים רבים ואינטנסיביים במשך תקופה ארוכה עד לאחרונה. גם לאחר השלמת סדרת הטיפולים האחרונה, היא עדיין סובלת מכאבים. הכאבים בצוואר מגבילים אותה בפעולה פיזית הכרוכה במאמץ, בישיבה ממושכת מול מחשב, כתיבה ממושכת ואף מנוחה ממושכת באותה תנועה. במשך החודשים הראשונים הסמוכים לתאונה, קיבלה התובעת אישור רופא תעסוקתי להימנע מכל עבודה מאומצת, אולם לאחר מכן לא פנתה להאריך האישור, מהחשש שהדבר לא יתקבל בעין יפה במקום עבודתה. התובעת הצהירה כי הגם שהיא עובדת מדינה קבועה, ניתן לפגוע בקידומה וללחוץ עליה לצאת לפנסיה מוקדמת, או למנוע ממנה אחריות באספקטים מסוימים הכרוכים בתפקידה - הכול באופן היכול לפגוע בשכרה. העתק אישור הרופא התעסוקתי צורף וסומן ג'. התובעת הוסיפה כי הואיל ועבודתה מבוצעת מול מחשב יש לנכותה ולכאביה משמעות תפקודית ממשית לעבודתה. התובעת נאלצת להפסיק עבודתה מדי שעה-שעתיים כדי לנוח ולשחרר הצוואר ומשתדלת להסתיר מגבלתה על מנת לשמור על מקום העבודה. היא מנצלת הפסקות קפה ושירותים כדי להקל על צווארה ומעבירה מטלות פיזיות, כגון הבאת חומר מהארכיב, לעובדים אחרים.

התובעת הפנתה לקביעת ועדת הערר וצירפה את העתק ההחלטה שם, אשר סומנה ד'. עיון בפרוטוקול מעלה כי לא נמצא מקום להפעלת תקנה 15, הואיל והתובעת חזרה לעבודתה. התובעת התייחסה לטענות בדבר עבר רפואי והצהירה כי למעט כאב פה ושם, שיש לכל אדם בגילה, היא מעולם לא סבלה מצווארה. צילום הרנטגן עליו סומכת הנתבעת טענותיה, לא מעיד על דבר, מלבד שינויים ניוונים, האופייניים לגילה של התובעת. אמנם התובעת נפגעה בתאונה קודמת, אך הפגיעה התמקדה בגב התחתון בלבד.

לאחר התאונה דידן, נעדרה התובעת מעבודתה למשך חודש וחצי ובתקופה זו קיבלה שכרה כרגיל, שכן דמי הפגיעה שולמו ישירות למעביד. הפסד השכר שנגרם לתובעת טמון בניצול ימי המחלה שנוכו לה בהיעדרותה, ימי מחלה אותם היא יכולה לדבריה לפדות בתום תקופת ההעסקה. בתצהיר נאמר כי מצורף אליו כנספח ה' אישור המעביד על ניכוי ימי מחלה. עיון באותו נספח מלמד - כי יש בו אישור שהתובעת נעדרה עקב תאונת עבודה מיום 15.7.08 ועד 7.9.08 וכי ימים אלו הוכרו על ידי המל"ל כימי תאונת עבודה. התובעת הסכימה כי עד כה לא נפגע שכרה מבחינת הדרגה או המעמד, אך טענה כי הפסידה את הימים בהם נאלצה לפנות לטיפולי פיזיותרפיה או מנוחה בבית, לאחר החמרה. התובעת מעריכה כי מדובר בעשרה ימים בשנה לפחות.